טיפים חודשיים 2022

זוכרים את הסיפור ״הבית של יעל״?

סיפור מתוק על ילדה מקסימה שמחפשת לעצמה בית, שבו תרגיש מוגנת, עצמאית ושמחה.
בהרבה סיפורי ילדים מתגלות פיסות פילוסופיה, שכאילו חולפות על פני המילים הילדותיות,
אך למעשה נשארות טוב טוב בפנים ומלוות אותנו לא מעט.
וכשהתעכבתי לרגע בחיפושיה של יעל, שאלתי את עצמי היכן למעשה הבית שלי?

היום הוא יום הבחירות. כל אחד יחליט לבחור/לא לבחור את הממשלה הבאה.
אולי יום הבחירות הוא זמן טוב להתבוננות פנימית ולבדיקה:
מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו שקידם את החיים שאני רוצה לחיות?
מתי בפעם האחרונה נתתי לעצמי מתנה? (פיסית או נפשית)
מתי בפעם האחרונה לקחתי פסקי זמן של חמלה לעצמי?
מתי  בחרתי בעצמי?

לפני כמה שבועות נתקלתי באמירה שהאירה את עיניי. 
האמירה התייחסה למילותיו של הרב דוב זינגר, שחילק את התבוננותנו (אפשר לומר על העולם כולו) לשלושה חלקים - "מה בו?״ | ״מה ליבו?״ | ״מה לי בו?"
לפיו, כשאנו נתקלים בדבר מה, אנחנו בוחרים להתייחס אליו על פי תשובותינו לשלושת השאלות הללו.
ולהסבר הפחות ״פילוסופי״ של העניין, אפשר לחלק את נקודות המבט בחיפוש אחר משמעות, על פי האמירה של הרב.
כיצד? היכנסו לטיפ!

האם ביכולתנו להתנהג כלפי עצמנו באופן רך, מקבל, מיטיב גם כאשר אנחנו טועים, שוגים נכשלים?
אולי הגיע הזמן לתת לעצמנו את מה שאנחנו יודעים כל כך טוב לתת לאחרים - סליחה, קבלה, הכלה?
האם מגיע לנו להעניק לעצמנו את מתנת הסליחה העצמית?

אז איך עושים את זה בפועל?

קרה לכם פעם שחשבתם שראיתם משהו ואז כשהתקרבתם הבנתם שזה ממש לא מה שחשבתם?
למשל: ראיתם נחש ואז הבנתם שזה ענף או צינור השקיה.
קרה לכם שניהלתם שיחה וחשבתם שנאמר משהו ועניתם תשובה מצחיקה ולא קשורה? 
קרה לכם שנגעתם במשהו וחשבתם שאתם מזהים את המגע של זה ואז כשהסתכלתם זה היה משהו אחר לגמרי ממה שחשבתם? 
למה זה קורה לנו? מי מתעתע בנו?

באפשרותנו לייצר מוטיבציה לשינוי בעזרת דרכים שונות. 
אחת מהן היא הגישה המוטיבציונית, אשר מחלקת את בסיס יכולתנו לשינוי לשלוש בחינות/שאלות.
רוצה, מסוגלת, מוכנה - על כך ארחיב בטיפ החודש

אושר. מילה קטנה עם משמעות כל  כך גדולה.
אני אישית לא מכירה אדם שאינו שואף לאושר. 
אם כן, מהו אושר? 
האם הוא אמונה? או שאולי אלמנט מוחשי?
האם הוא תכונה מולדת? או שמא משהו נרכש?

למרות שהרבה דובר על יתרונות החמלה העצמית ואף מחקרים מוכיחים את תרומתה לרווחה נפשית, עדיין קשה לנו ליישם את החמלה העצמית בחיים שלנו. למה זה קורה?
מעבר למיתוסים שיש סביב המילה "חמלה" יש נושא נוסף שכדאי לקחת בחשבון  - המוח ופעולתו.
למוח שתי הטיות שמקשות עלינו, בין היתר,  להיות בחמלה עצמית: הטייה שלילית (Negative Bios) ו-"היספגות" קוגניטיבית (Cognitive Fusion)

בשנתיים האחרונות אנחנו במצב מתמשך של אי-ודאות, ספק, חוסר שליטה.
הקורונה נכנסה לחיינו, משתנה מיום ליום ואין לדעת מה יהיה הווריאנט הבא ואיך הוא ישפיע עלינו פיסית ונפשית. 
המלחמה באוקראינה שממשיכה לעורר סערה בקרב העולם בכלל, ובקרבנו הישראלים בפרט. 
הפיגועים והמבצעים הצבאיים שמתבצעים חדשות לבקרים.
כל זה מכניס אותנו לאי-שקט מתמשך שגורר אחריו חרדה, לחץ ואפילו דיכאון.
אם כך איך אפשר למצוא אי של שקט בתוך אי השקט?

החיים שלנו מקובעים סביב הרבה מיתוסים ואמיתות שאספנו בדרך. 
זוהי למעשה דרך שמקלה עלינו להתמודד במהירות עם מצבים מסוימים שנקרים בדרכנו. 
הבעיה היא שלא מעט מהמיתוסים הללו, עברו גלגול כזה או אחר ועלולים להניע אותנו באופן שגוי שאינו מיטיב.
בחרתי לשתף באוסף מיתוסים, שמנחים לא מעט את המחשבה שלנו ומובילים את העשיה שלנו.
ביחד נפצח וננפץ את המיתוסים השגויים המובילים אותנו.

מה משמעות המושג פרואקטיביות?
פרואקטיביות היא מושג שמשתמשים בו רבות כדי לתאר מצבים של נקיטת יוזמה, עשיית פעולה, הובלת תהליך ועוד.
רבים אף מייחסים לעצמם התנהגות פרואקטיבית, כחלק מרצונם לנקוט יוזמה, לתכנן הובלה ועוד.

לכן מעניין לבחון - האם קיים קשר בין הרגשות שלנו לבין ההתנהגות הפרואקטיבית? 

אנחנו מבקרים את עצמנו לרוב מתוך האמונה שכך אנחנו עוזרים לעצמנו.
אנחנו מתייחסים לאותו מבקר פנימי, ככזה שמטרתו להחדיר בנו מוטיבציה להתקדם לעבר השינוי שאנחנו רוצים.
לכן מעבר לתוכן המילולי, אנחנו בוחרים עבור המבקר הפנימי שלנו טון נוקשה, חריף, מטיף, אולי אפילו מצליף, מתוך אותה אמונה ש״אחרת איך נשתנה״?  
לא ככה? אז זהו, שלא ככה!
אם כך אז מה כן יגרום לנו למוטיבציה מקדמת?