בתקופה הנוכחית כולנו חווים כאב (רחוק או קרוב),
וכתוצאה מכך רובנו חווים סבל.
האם ביכולתנו להפריד את השניים?
מעבר לכאב ולסבל אלה, חשוב להכיר את המושג – "אשמת ניצולים".
על אף שרוב האוכלוסייה לא חוותה באופן ישיר את התופת של ה-7 באוקטובר,
כולם ככולם חווים סערת רגשות מאותו בוקר ארור.
עצב, זעזוע, פחד, כעס, אכזבה ועוד רגשות קשים רבים.
סערה זו מובילה את מי שלא חווה ישירות את התופת לתחושת חוסר אונים וחוסר שליטה.
כלומר, גם מי ש"ניצל" למעשה חווה קשת של רגשות מאוד כואבים.
הכאב הזה הוא בלתי נמנע כי הוא נובע מחוסר אונים וחוסר שליטה (שאלה רגשות שעולים מול מצבים כאלה).
אותו כאב גורם לאותה אוכלוסייה (לרובנו) לנסות להימנע מרגשות אלה, מה שמוביל לפיתוח אסטרטגיה של "אשמת ניצולים" בקרבם. הקושי באסטרטגיה זו, היא שמתקיימים בה גם המון רגשי אשמה ובושה לנוכח כל רגש שעולה, מכיוון שהתחושה בקרבם היא שאין להם זכות ממשית להרגיש כאב כלשהו מתוקף היותם הרוב שניצל.
יתרה מכך, רבים מאותה אוכלוסייה, לא מעזים להתלונן או לכאוב ממכאובי היום-יום, שכן אין לזה מקום אל מול התופת הנוראה שמדינתנו חווה יום-יום בצל המלחמה והזוועות.
סביב אותו כאב נוצר המון סבל, כאשר הניצולים למעשה תוקפים את עצמם (כי אין את מי לתקוף).
ואילו אותה התקפה עצמית מתקיימת בקרבם אשלייה של שליטה.
מחשבות תוקפניות ושיפוטיות מסוג של "מה פתאום אני עצוב.ה, הרי לי לא קרה כלום, אני ניצלתי", מקדמות את אותה אשלייה.
בשיחות עם מטופלים ועם רבים מסביבתי, עולים משפטים דומים.
ואם להודות באמת, אותם משפטים עברו לא אחת גם בראשי..
אז מה עושים?
קדם כל להבין מה קורה לנו.
עצם ההבנה והמודעות לכך שהסבל שלנו נובע מהרצון בשליטה ומהצורך להימנע מהרגשות הקשים שמציפים אותנו – יכול לעשות הרבה הגיון.
המודעות שלנו לכך יכולה כבר לייצר הפרדה בין הכאב הבלתי נמנע לבין הסבל שמתווסף אליו שלא לצורך.
אם כן, דוגמא זו של "אשמת ניצולים" עונה על השאלה שנשאלה בראשית הטקסט –
האם ביכולתנו להפריד בין סבל לכאב?
התשובה היא כן, והיא אף מגובה במחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית.
על פי גישה זו, כאב הוא חלק מהחיים – כאב נפשי או פיזי.
ואילו סבל הוא לא בהכרח חלק מהחיים, אלא מה שאנחנו מייצרים ביחס שלנו לכאב.
המעטפת הראשונה שאנו חווים היא – הכאב,
אותו כאב בלתי נמנע, שנרצה או לא קיים בחיים שלנו בכלל, ובתקופה קשה זו בפרט.
אך על מעטפת זו מתלבשת מעטפת נוספת – הסבל.
כלומר, שמתקיים מעין קושי כפול, אותו עלינו לפרק כדי שנוכל להתמודד כראוי עם מכאובים בחיינו.
ברגעים של כאב, בדקו אופציה לפרק, להפריד, לרווח,
בין מקור הכאב לבין המשמעות שאנו מעניקים לו.
ואולי, רק אולי, יתאפשר לנו להקל, אפילו מעט, על עצמנו ועל סביבתנו.
וכדברי הבודהה – ״הכאב בחיים הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא אפשרות"
חווה כאב? סבל? מתקשה לרווח ולהקל? רוצה לתרגל ביחד?
ניתן להשאיר פרטים בטופס צור קשר, או לשלוח ישירות למייל.
מבטיחה לעזור