רבים מאיתנו נוטים לראות ברגשות כואבים כמו כעס, עצב או קנאה אויבים שצריך להשתיק או לפתור.
אבל האמת היא אחרת: הרגש הוא רק השליח.
הוא מגיע כדי לאותת לנו שמשהו עמוק יותר בפנים זקוק לתשומת לב, כדי לחשוף צורך עמוק שלא קיבל מענה.
כשאנחנו נמצאים בהצפה רגשית גדולה או לחלופין בניתוק מוחלט, אין לנו באמת גישה לרגש הנקי ולצורך שמאחוריו.
לכן, הצעד הראשון הוא תמיד וויסות והרגעת המערכת.
רק כשהגוף חוזר למצב רגוע ובטוח, נפתח הפתח לבדוק מה השליח מנסה להגיד לנו.
ואיך זה מתבטא בפועל?
אשתף במקרה שבו אחת המטופלות שלי שיתפה בכאב שכל חברותיה נפגשו ולא הזמינו אותה,
במקום להישאר רק ברמת הסיפור (שהוא חשוב לשלב מאוחר יותר) והמחשבות בראש,
ביקשתי ממנה לעצור לרגע ולשים לב לאיפה היא מרגישה את הסיפור הזה בגוף, ברגע זה.
היא עצמה עיניים והצביעה על תחושה של גוש מחנק בגרון וכיווץ חזק באזור החזה.
כשהסכמנו לשהות עם התחושה הגופנית הזו, החלו לעלות רגשות מדויקים: עצב עמוק וכעס.
משם, הדרך לזיהוי הצורך הייתה כבר קצרה ובהירה.
שאלנו – מה הגוש והעצב האלו מבקשים? התשובה שעלתה הייתה חדה: צורך עמוק בשייכות, באהבה, בנראות.
הכאב שלה לא נבע מ"בעיה" אצלה, אלא מצורך אנושי ובסיסי שנשאר ללא מענה.
השלב הבא בריפוי הוא מתן הכרה מלאה לצורך הזה.
כמטפלת, התפקיד שלי הוא קודם כל לתקף את החוויה, שהרי הצורך שיראו אותנו ושנרגיש שייכות ואהבה הם כל כך הגיוניים.
מותר לנו להרגיש עצב וכעס על כך שאינם מתקיימים.
עצם הידיעה שהצורך לגיטימי ומותר, ממיסה את הגוש בגרון ומביאה הקלה עצומה.
אבל לא נעצור שם.
כעת נעשה עבודה שמאפשרת להתמקם מול הצורך בצורה חדשה:
לא קורבן של נסיבות או של התנהגות, אלא ממקום של בחירה.
כך נוכל ללמוד איך לנוע לכיוון הרצון בשייכות ובאהבה, ונתווה פעולות אקטיביות שיקיימו את הצרכים האלו בחיים.
הפעם ממקום של חלמה ועוצמה.
אני מזמינה גם אותך לעצור לרגע ולבדוק, בעדינות, בלי להעמיס על המערכת.
לבחור סיטואציה קטנה, יומיומית ולא מטלטלת.
לקחת נשימה עמוקה, להרגיש את הקרקע ולשאול ברכות:
- איפה הסיטואציה הקטנה הזו פוגשת את הגוף שלי ברגע זה?
- איזה צורך שלי מבקש פה נראות ומענה?
כשעושים את זה צעד אחר צעד, מתוך מקום רגוע וממוקד, הגוף לא מוצף ומתחיל לדבר.
אני כאן לכל התבוננות, התייעצות או אפילו רק שיתוף.
ועד אז, להתראות בחודש הבא, בטיפ הבא!