החודש האחרון, חודש מאי, היה חודש טעון.
לי באופן אישי היה קשה, ואני יודעת שגם לרבים מכם.
הפעם בחרתי לשתף במילים שכתבה בתי דניאל על הימים האחרונים.
אנחנו נכנסים לקיץ, חופשים מתחילים, השמש מתחזקת, ואילו האנרגיות שלנו גשומות.
במשך שבועיים באמצעו של החודש האחרון חווינו את כל קשת הרגשות.
ספדנו, כיבדנו, הנצחנו.
הרכנו ראש.
התפללנו.
רגעים ש״זר לא יבין״.
חוויות שסיפור ממשי ומפורט ככל שיהיה לא יוכל להעביר בשלמות.
לבבות שהתנפצו. רוחות שנשברו.
לעוד תקופה ארוכה.
ולצד כל אלה, עמדנו כולם ביחד.
הרמנו ראשנו, פקחנו עינינו וזקפנו אוזננו.
ראו אותנו, שמעו אותנו.
חיבקנו את אלה שהזדקקו לקרבה, עטפנו את כל מי שהתרחקה ממנו האהבה.
היינו, נכחנו, ציווינו.
רגעים שרק ״אנחנו״ נבין.
חוויות שנמשיך לספר לדורי דורות, בינינו ובין הזרים.
לבבות שיתאחו, רוחות שיתגברו.
לעולם ועד.
ברגעים קשים, שהופכים לתקופות קשות, ישנה דרך אחת (מיני רבות) שיכולה לחזק את הרוח.
דרך שאפשרית לביצוע עבור עצמנו ועבור אחרים.
והיא – לדמיין.
לא לדמיין כדמיון מופרך שאין לנו דרך ממשית להגיע אליו, אלא לדמיין כדי להאמין.
כל אחד ואחת מאיתנו יכול לדמיין את הרגע הטוב, את החוויה החיובית,
את הניצחון האישי והקולקטיבי.
לדמיין את הימים הבאים, הטובים, האיתנים, מול כל אשר יבוא.
לדמיין ממשות, להאמין בה, להעמיק את המחשבה החיובית ולגלגל אותה כמו מנטרה בראשנו.
מוחנו אינו מבחין בין דמיון למציאות,
ורשת החיווט מסתעפת במוחנו על פי מה ש*אנחנו* מגדירים לה.
אם כן – נדמיין!
את הטוב, את האפשר, את המחר.
נאמין, שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
לזכר כל אותם מופלאים ומופלאות שלא יהיו איתנו בקיץ הקרוב,
אך בליבנו תמיד!
נדמיין, נאמין, נזכור ולא נשכח!
️
להתראות בחודש הבא בטיפ הבא!