ביום שישי הסתיים מחזור נוסף של קורס נלפ. הסיום היה כל כך מרגש ויחד עם זאת הייתה צביטה בלב – אותה צביטה שאני מרגישה תמיד בסיומות. פעם חשבתי שאני "לא טובה בסיומות", היום אני יודעת שאני גם וגם.
אני שמחה, מתרגשת, מסוקרנת למה שיקרה לאחר הסיום – מה יעשו המשתתפים של הקורס הנוכחי? איך הם ימשיכו להצליח מכאן? מי ישמור יותר על קשר ומי פחות? וגם אני עצובה, נצבט לי הלב מהפרידה מאנשים מדהימים שהיו איתי במהלך שנה שלמה- המשתתפים והאסיסטנטים שנכנסו לי ללב.
ושוב אני שמחה, מתרגשת ומסוקרנת לקראת הקורס הבא. איך תהיה הקבוצה החדשה? מה אני אלמד מהמשתתפים החדשים? מה אני אתן ומה אני אקבל? איך הם יכנסו לי ללב ואיך הם יצליחו לעשות שינויים קטנים וגדולים בחיים שלהם במהלך הקורס ואחריו.
כן, פרידה מעוררת בי רגשות שמחים וגם עצובים. וזה בסדר כי אני נותנת מקום למנעד הרגשות שלי. העצב והצביטה בלב הם חלק ממני בדיוק כמו שהשמחה, ההתרגשות והסקרנות לקראת.
כל רגש הוא חיובי כי בכל רגש יש כוונה חיובית עבור עצמינו. אם אני עצובה אני לא אבטל את העצב ואבקש להבריח אותו ממני. אני אקבל אותו ואתן לו מקום. כשאני אתן לו מקום הוא לא ישתלט עליי. הוא יהיה וגם ילך וייתן מקום לרגשות האחרים כמו שמחה למשל.
סיום קורס הוא סוג של פרידה כמו סיום תיכון, סיום צבא, סיום אוניברסיטה.
סיומות הם דברים טובים כי הם פותחים עבורנו דלתות חדשות מנקודת ראות אחרת ממה שהייתה לנו לפני כן. ויחד עם זאת זה גם עצוב וזה בסדר שעצוב.
אז אם גם אתם סיימתם תהליך ואתם מרגישים מצד אחד שמחה ומצד שני עצב, תנו מקום למנעד הרגשות. הקשיבו לכל רגש. תנו לו את המקום שלו וכך הוא יפנה מקום לרגש הבא..והבא…והבא.
תזכורת:
ב 17/10/13 אני פותחת מחזור נוסף של קורס נלפ בבר אילן.
כל המעוניין ללמוד כלי פשוט ומדהים ליצירת שינוי מוזמן לפנות אליי.
להתראות בטיפ הבא בחודש הבא!