זוכרים את הסיפור ״הבית של יעל״?
סיפור מתוק על ילדה מקסימה שמחפשת לעצמה בית, שבו תרגיש מוגנת, עצמאית ושמחה.
בין חיפושיה, יעל מבינה מהו בית עבורה ומי היא בעצמה, והקוראים עוברים איתה תהליך של צמיחה.
בהרבה סיפורי ילדים מתגלות פיסות פילוסופיה, שכאילו חולפות על פני המילים הילדותיות,
אך למעשה נשארות טוב טוב בפנים ומלוות אותנו לא מעט.
וכשהתעכבתי לרגע בחיפושיה של יעל, שאלתי את עצמי היכן למעשה הבית שלי?
אז עבורי ראשית הבית המוחשי שלי הוא היכן שמשפחתי, היכן שאהוביי נמצאים.
אך, האם אני יכולה להיות הבית של עצמי?
או יותר נכון – האם אני מאפשרת לעצמי להיות הבית של עצמי?
בבסיס הרעיון עומד הצורך שלנו לקבל, לאהוב ולהכיל את עצמנו.
לא לשפוט, לא לבקר. להיות ולהגן.
איך עושים זאת?
– כשנבצע פעולה שחשובה עבורנו, או אפילו כשלא נצליח לבצע פעולה כלשהי, נבחן את הקול הפנימי שלנו.
– אם נזהה ביקורת – נחשוב מיד על הבית המוחשי שלנו (עבורי למשל משפחתי).
– בעודנו חושבים על ביתנו נשאל את עצמנו – איך היינו מתייחסים לבני ביתנו אם היו חווים את אותה חוויה?
– התשובה שלנו לשאלה הזו יכולה לפקס אותנו ולעזור לנו להבין כיצד אנחנו מתייחסים לעצמנו (אולי קשים מדי לפעמים..?).
– בנקודה זו נחליט שבבית הזה – הבית של עצמנו – נבחר בהכלה, בקבלה ובחמלה –
בדיוק כפי שנבחר להתנהג לבני ביתנו ולאהובינו!
נשמע מעט מביך? תתפלאו לגלות שאפילו פעמים בודדות של תרגול השאלות האלה מגלה לנו את עצמנו וגורם לשינוי חיובי.
כך או כך, תרגול משוב חיובי הוא פעילות מיטיבה, עבורנו ועבור סביבתנו.
אז.. היכן הבית שלכם/ן? מוזמנים/ות לשתף ממש כאן 🙂
להתראות בחודש הבא, בטיפ הבא!