ליל הסדר.
תחילתו של חג שמסמל התחדשות וחירות.
במציאות הלאומית שלנו, ההתבוננות על עצמנו שנה אחורה מלאת גאווה לצד כאב עמוק.
ונחזור להיום, לערב החג, נדמה שעכשיו זהו ממש לא הזמן לעצור.
מערכת העצבים דרוכה, העתיד אינו וודאי,
ובעצם, דווקא עכשיו רצוי, ואף הכרחי, לעצור כדי להכניס לחיינו את החמלה הנחושה.
חמלה נחושה היא לא רק רכות, והיא בטח לא ויתור.
היא המחויבות האמיצה לקחת את עצמנו ברצינות.
אז איך עושים את זה באמת?
נתמקד בשאלה הפשוטה (והקשה מכולן).
נעצור לרגע.
נשאל את עצמנו בלי פילטרים או ציפייה- מה אני צריכ.ה עכשיו?
כל תשובה תתקבל –
פחות חשיפה לחדשות?
שעה אחת נוספת של שינה?
גבול ברור מול מישהו?
פשוט רגע אחד של שקט?
לספק לעצמנו צרכים זה לא אגואיזם, זו תשתית.
דווקא עכשיו, רגע לפני כניסת החג שהגיע אלינו בתקופה רוויית מתח, הצרכים שלנו לא נעלמים, הם מתחדדים.
וכשאנחנו מתעלמים מהם אנחנו נשחקים.
כשנשאל "מה אני צריכ.ה עכשיו?" נייצר נוכחות והבנה.
כשנפעל למען ״מה שאני צריכ.ה עכשיו" נייצר יציבות פנימית, גם כשהעולם בחוץ רועש.
ואיך נשמר את הנוכחות והיציבות הזו?
כאן נכנס תרגול מעשי של מדיטציית חמלה נחושה.
מצורפת לכאן מדיטציה קצרה שהכנתי עבור מטרה זו.
היא מזמינה אותנו לעצור, לזהות צורך חי בתוכנו ולהתחייב לפעולה קטנה אחת שתכבד אותו.
עצירה יזומה, קטנה אך עוצמתית, שמניבה נוכחות ויציבות. דווקא עכשיו.
אז איזו פעולה קטנה אחת תעשו רגע לפני כניסת החג עבור עצמכם?
שנזכה לחג רגוע ושמח 🙂
המדיטציה זמינה ממש כאן:
להתראות בחודש הבא בטיפ הבא!