השאלה הנשאלת היא: מה זה מורה מיטיב? מה צריך להתקיים במורה על מנת שאפשר יהיה לכנותו מורה טוב ומיטיב?
באוסף הכתבים של תלמידי הבודהה שכתובים בשפה הפאלית (הקנון הפאלי) ישנה טקסט (שנקרא: אודיי סוטא) מדבר על חמישה דברים שצריכים להתקיים אצל מורה טוב: לימוד בהדרגה, לימוד מתוך הבנת דרכי ההוראה, לימוד מתוך אהדה, ללימוד ללא מחשבה על תגמול, לימוד מבלי לבזות את המורה ואת התלמיד.
בואו ניכנס רגע לאותה סוטא (טקסט בשפה הפאלית) שמדבר על מורה טוב ומיטיב.
אם בטיפ הקודם דיברתי על למידה שמביאה בתוכה הרבה בלבול, חוסר ודאות, חוסר נוחות וחוסר ביטחון הרי שתפקידו של המורה יכול להיות קריטי בהטמעת למידה. למה התכוון הטקסט: מה הם אותם חמישה דברים שצריכים להתקיים אצל מורה על מנת שיוכל ללמד?
נתחיל מהדבר הראשון: לימוד בהדרגה להבדיל מ"לימוד מהסוף"
מי מכם שלימד בעבר יכול להיזכר בתחושה של ההתלהבות לתת מהידע שלך לתלמיד. הרצון להטיף את כל התורה וכאילו כבר להגיע לסוף כדי שהידע הנכסף יהיה כבר אצל התלמיד. כאן יש התייחסות לנושא זה באמירה: למד בהדרגה. התלמיד אינו יכול לספוג את כל הידע שיש למורה כי הוא עדיין לא עבר את הדרך שהמורה עבר. התלמיד נמצא באיזור הנוחות שלו, במקום שבו הידע הקיים שלו הוא העוגן שלו ולכן צריך להיזהר לא לערער לו את העוגנים שלו כי אז הוא עלול לקרוס ולברוח. הדרך הנכונה היא להצטרף לעולמו של התלמיד ומשם להוביל אותו בהדרגה תוך התכווננות אליו לידע החדש. כשאני מלמדת את ה-NLP אני לא מלמדת את כל המושגים הקיימים בשיטה הזו כבר במפגש הראשון, אני מלמדת בהדרגה ממפגש למפגש גם אם נדמה לי שאני מחסירה משהו חשוב. לא פעם אני נתקלת בשאלה/בקשה מהאסיסטנטים שלי (הם בוגרי הקורס שעברו את כל הדרך וכבר "יודעים") שאני ארחיב מושג מסוים בעזרת מושג אחר, שאני אגיד עוד משפט ממיומנות אחרת שתבהיר את המיומנות הנלמדת ואז אני צריכה להתחבר למקום הזה של "לימוד בהדרגה" ולא להתפתות ל-"ללמד מהסוף" וגם להסביר את זה לאותם אסיסטנטים שכמובן רוצים רק בטובת המשתלמים החדשים.
נמשיך לדבר השלישי: ללמד מתוך אהדה
אהדה היא הרצון לעזור לתלמיד מתוך זה שהמורה רואה אותו ואת הצרכים שלו. אהדה היא האמפטיה, הכמיה, המבט האוהב והמבין.
אהדה היא גם עוד משהו חשוב. היא המוטיבציה של המורה. לימוד ממוטיבציה של אהדה לתלמיד ולא ממוטיבציה שאחד מהם יצליח או שהתלמיד יעריץ את המורה או שהמורה יקבל תגמול כספי נאה וכו' אלא מקום נקי של אהדה. עזרה מתוך מבט אוהד היא עזרה ממקום מבין וחומל כך שהתלמיד יכול להרגיש שיש לו על מי לסמוך, להישען ולהיעזר. זה המבט החומל של המורה שמבין שהתלמיד עושה דרך שהיא לא תמיד פשוטה עבורו כפי שהוא המורה היה כתלמיד בעבר ועשה דרך דומה. מבט שמבין מה עובר על התלמיד ומסייע לו לעבור את המים הסוערים, לעיתים, של הלמידה החדשה.
נמשיך לדבר החמישי: ללמד מבלי לבזות את המורה והתלמיד
ביטוי זה של ביזוי מופיע לא פעם בטקסטים בודהיסטים אחרים בהקשר של נתינה באופן כללי.
נתינה צריכה להגיע לא ממקום של אני טוב יותר, עשיר יותר, יודע יותר ולכן אני אתן. אלא ממקום של אני שמח לתת ואני מאוד שמח שאתה מוכן לקבל. עד כאן אני מתייחסת לחלק של "לא לבזות את התלמיד" ומה עם "לא לבזות את עצמי כמורה"? כאן הטקסט מתייחס לרעיון של נתינה מתוך רצון למצוא חן בעיני התלמיד. לימוד כזה יכול להתבטא למשל בכך שהמורה יוריד את רמת הלמידה כך שכל התלמידים יהיו מרוצים ואולי גם יקבלו ציונים גבוהים. אם כך, מורה טוב הוא מורה שמלמד קצת מעבר לרמת התלמיד ולידע שלו (בהדרגה – זוכרים?) על מנת שילמד משהו חדש.
ויש עוד משמעות מאוד חשובה בעיני בלימוד כזה. יש כאן הבנה שפעם אני תלמיד ופעם אני מורה. היום אני המורה של התלמידים שלי ואולי מחר הם יהיו המורים שלי – בהבנה הזו יש גם מידה של ענווה לא כך?
הדבר השני והרביעי : ללמד מתוך הבנת דרכי ההוראה וללא מחשבה על תגמול נגעתי בהם באופן חלקי קודם ולכן אכתוב רק כמה משפטים.
מורה צריך ללמד בהדרגה ובאהדה עם מגוון אסטרטגיות למידה, חומרים, עזרים וכו' על מנת להעשיר את הלמידה ולהגיש אותה כך שהתלמיד יוכל להבין את הנלמד בדרך שהכי מתאימה עבורו.
מחשבה על תגמול היא גם תגמול כספי (שקצת קשה ליישום במערב אבל בבודהיזם הלימוד הוא בחינם) וגם תגמול של אגו. מורה צריך ללמד ממקום של ענווה וללא אגו. להבין שכשהתלמיד אינו מרוצה זה לא מוריד מכבודו ומהאגו שלו ולהיפך, כשהתלמיד מרוצה זה לא מעלה את כבודו ואת האגו שלו. שוב אנחנו חוזרים לענווה!
מאחלת לכם להתחיל את השנה בלימוד חדש שלכם או את האחר בהמון אהדה וענווה
נתראה בחודש הבא בטיפ הבא!