אוגוסט. פיק הקיץ. שיא החופש הגדול. זו נקודה משמעותית בקיץ לרוב ההורים.
מסגרות מסתיימות, פעילויות משתנות, מזג האוויר בארץ מצמצם אפשרויות
וההורים צריכים לגלות יצירתיות וגמישות.
כאמא, וכיום כסבתא, תחושת הבלבול והצורך בהיערכות מוכרת לי.
התחושה הזאת מגיעה לרוב מהפער
שבין הקושי של ההורים לג׳נגל (במיוחד) בתקופה זו בין העבודה למשפחה,
לבין הרצון שלהם לטפח בילדיהם את חוויית ״הכל אני יכול בחופש הגדול״.
הפער הזה יושב על הציפיה, או יותר נכון מהאכזבה שמתלווית לקושי לממשה.
מה קורה לנו כשאנחנו מתאכזבים מעצמנו?
האם יש תכנית פעולה שיכולה למנוע את האכזבה?
אז בגדול, לא (:
ציפיות יושבות על סטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו,
וכשאנחנו מפרים את הסטנדרט הזה אנחנו בהכרח נתאכזב (אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת).
השאלה היותר חשובה כאן היא, מה ביכולתנו לעשות כשאנחנו מתאכזבים מעצמנו?
האם יש תכנית פעולה להתמודדות עם אכזבה?
אז כאן, בהחלט כן (:
הטריק הוא נקודת המבט, כלומר, האם להסתכל על הפער, כמצב נתון מאכזב, או כהזדמנות לבנות משהו חדש.
פער הוא אתגר לכל דבר,
ביכולתנו הבחירה אם להשתמש בו כדי לצמוח, להגמיש את המחשבה ולשכלל את היכולות שלנו,
או להישאר מקובעים, מוגנים וקפואים במקום.
כלומר האכזבה הזאת היא הזדמנות לקחת את אבני הבניה האלו שהחיים שמים לנו,
ובמקום לבנות מהן חומה, לבנות מהן מדרגות.
וכשנחזור לדוגמא הרלוונטית של אוגוסט בחופש הגדול,
אם ההורים לא מצליחים לפעמים לייצר פעילות כיפית,
אם החום החזיר אותם הביתה,
אם השיחה מהעבודה מפרה את האיזון בינם לבין הילדים,
אם לא הצלחנו לשמור על שלווה וחיוך..
כל אלה הן אבני בניה למדרגות שלנו.
נוכל לצמוח באמצעותן, לטפס למעלה, ליטרלי להתעלות מעל עצמנו.
לחשוב ביחד עם הילד.ה על פעילות חלופית למחר,
לקבוע מראש פעילות ממוזגת, לשים את הטלפון על שקט לשעה,
לדאוג למוסיקה או כל דבר שירומם את רוחנו ויבטיח חיוך.
לתעל את תחושת האכזבה למנוע, לתכנית פעולה ולדוגמא לילדים ואפילו לעצמנו (:
זו העוצמה שלנו, כאנשים, כהורים.
ובפעם הבאה כשנצליח לעשות זאת,
אולי אפילו נשתף את הילדים שלנו באותו כלי שסיגלנו לעצמנו, איתם ובזכותם.
להתראות בחודש הבא, בטיפ הבא!
לחיי חיוכים ומזגנים (;