בואו נדבר על תנועה קדימה בעולמות האימון ובכלל.
כיצד הכלים בגישות השונות עוזרים למתאמן להפסיק לראות את הזיכרון שלו כגזירת גורל,
ולהתחיל לראות בו תשתית לצמיחה?
כיצד הופכים את הכאב למנוע של מסוגלות?
בעבודה הטיפולית ישנו מושג שקיבל משמעות מאוד גדולה בשנים האחרונות לצערנו, בגלל הקשיים שאנחנו חווים בארץ והוא: צמיחה מתוך טראומה PTG Post-Traumatic Growth
המושג הזה מתייחס לחמלה כמרכיב מאוד חשוב בעולמות של צמיחה,
שכן, מחקרים מראים שמשאב החמלה עוזר לנו במצבי משבר, סבל, תקיעות,
וזאת מתוך הבנה שהחיים הם לא גן של שושנים.
יש שיראו בהתפכחות הזו ככואבת, אבל למעשה היא גם מאוד משחררת.
היכולת להגיד לעצמי ״ככה זה עכשיו״,
ולבחון ״מה אני יכולה לעשות כדי לחיות את החיים שאני רוצה לחיות, לצד מה שקורה עכשיו״, טומנים המון עוצמה וכוח.
אם כך, ברור היום שחמלה היא משאב לחוזק וחוסן רגשי,
ועדיין ישנם אנשים שחושבים ההפך, שזו הבעת חולשה.
מחקרים מוכיחים היום שמי שמתייחס בחמלה לעצמו למעשה מביע יותר חוסן מול אתגרים וקשיים.
פרופ' קריסטין נף חקרה חיילים אמריקאים שלחמו בעיראק ואפגניסטן,
ומצאה קורלציה בין חיילים משוחררים שהיו בחמלה עצמית לבין PTSD.
הממצאים הראו שאותם חיילים שהביעו רמה גבוהה של חמלה עצמית היו פחות חשופים לפתח פוסט טראומה ולהיפך.
למעשה המידה שבה החייל היה בחמלה עצמית ניבאה את הפוטנציאל שלו לפתח PTSD שנה לאחר המלחמה.
ההבנה הזאת הביאה בשורה, לפיה פחות משנה מה קורה לנו,
ויותר משנה איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בזמן מה שקורה לנו.
וכאן עלינו לבחון את עצמנו, האם אנחנו חברים וחומלים? או אויב וכועסים?
ובעולם המקצועי,
באילו דילמות והתמודדויות נפגשים המאמנים והמטפלים בתקופה האחרונה?
האם בתקופת לחימה וכאב אנחנו כמטפלים נוהגים לדאוג גם לעצמנו?
למאמנים שבינינו, אני מזמינה אתכם לשאול כמה שאלות מכוונות מחר בבוקר,
כאלה שיכולות לעזור למתאמן ולמאמן לנוע מנרטיב של הישרדות לצמיחה:
מה אני מרגיש.ה עכשיו?
מה מזג האוויר הפנימי שלי כרגע?
למה אני זקוק.ה עכשיו באמת?
התמסרו לשאלות ובעיקר לתשובות האינטואיטיביות שעולות.
מבטיחה לכם שתגלו עולם שלם של עוצמה ואהבה.
כאן איתכם, לכל התלבטות או תהיה.
ועד אז,
להתראות בחודש הבא טיפ הבא!