רובנו מתקשים לסלוח, לעצמנו ו/או למי שגרם לנו לכאוב.
לרוב אף נבקר את עצמנו או את האחר בהקשר הכאב ובהקשרים אחרים.
אנחנו מסרבים לשחרר את כאב הפגיעה, בעוד שהכעס, הכאב והעלבון גועשים בתוכנו ומזיקים לנו.
אך מה קורה כאשר אנחנו מעוניינים לסלוח, ולא מצליחים?
האם יש אפשרות להיפתח לסליחה?
התשובה לכך טמונה בעיקר בהתעלמות שלנו, במצבים אלה, משלבים חשובים בתהליך הסליחה.
ישנם כמה שלבים שעוזרים לנו בעדינות ובנחישות להיפתח לסליחה.
כל שלב חשוב בפני עצמו, אך לרוב נפסח על השלב הראשון והמשמעותי ביותר.
בחודש הבא אקיים סדנה בנושא "השלבים של הסליחה" – אם את.ה מעוניין.ת להשתתף אפשר להשיב למייל זה: אני!
וכעת, בטיפ זה אעסוק בשלב הראשון בדרך לסליחה.
מדובר באזור שרובנו כבר מכירים, אבל פחות רוצים לגעת בו.
הבעיה היא שללא הנגיעה באזור זה לא נוכל באמת לסלוח.
אז בואו נצלול ביחד, נבין ונתרגל – שלב ראשון – פתיחת פתח לכאב הפגיעה.
הנקודה המרכזית בתרגול סליחה היא ההבנה שאיננו יכולים לסלוח לאחרים מבלי שנדע להיפתח לכאב שחווינו.
כלומר, בכדי לסלוח לאחרים, עלינו ראשית להתמודד עם כך שאנו פגועים.
המפגש עם הפגיעה עלול להיות קשה וכואב, לכן כדאי להוסיף חמלה עצמית בפגישתנו עם כאב הפגיעה.
חמלה לעצמנו על הכאב שאנחנו חווים ועל אובדן התקווה לעבר שקיווינו שיהיה טוב יותר..
בואו לרגע נתרגל שלב זה – פתיחת דלת לכאב הפגיעה בחמלה עצמית –
אתם מוזמנים להתיישב במקום נוח ונעים. אולי בכורסה עוטפת ונוחה.
קחו שתיים שלוש נשימות עמוקות וטובות, נשימות מזינות ומרגיעות.
כדי לתרגל את שריר הסליחה, כדאי לבחור באירוע ספציפי שהכאיב לנו ברמה ״בינונית״ (3 ברמה של 1-10).
לא כדאי להתחיל עם כאב בעוצמה גבוהה יותר.
זכרו – תרגול הוא כמו אימון פיזי – ובדומה לאימון פיזי – לא ננסה להרים משקולת 100 ק״ג באימון הראשון 🙂
כשנחשוב על אירוע שבו נפגענו ממישהו, נכיר כעת במוכנות שלנו להיפתח לסליחה.
נעלה בדמיון את הסיטואציה הפוגענית, האדם שאנחנו באמת מוכנים לסלוח לו, מתוך הבנה שהכעס והכאב פוגעים בנו.
ניתן מרחב לכל מה שעולה, נחקור את המחשבות ונלווה את הזיכרון בנשימות מרגיעות.
כשאנחנו מעלים את פרטי האירוע, ניזכר מה נאמר, מה היה הטון, איך נראה ובעיקר איך הרגשנו.
זה השלב שבו אולי יעלה כאב – נעזר כאן במיוחד בנשימות ונדמיין שאנחנו באולם קולנוע בשורה מרוחקת מהמסך. כעת אנחנו צופים בסרט מהכורסה הנוחה באולם הקולנוע, בשורה 20 למעלה (עם פופקורן 🙂 )
כשנחזור להתבונן בסרט, נשים לב לעצמנו שיושבים באולם הקולנוע, ונבדוק איך אנחנו מרגישים כשאנחנו צופים בסרט של אירוע הפגיעה.
ניתן מקום לרגשות שעולים, נבחן אולי היכן הרגשות האלה ממוקמים בגוף (אפשר להניח יד מנחמת על האזור הזה ולהמשיך לנשום לאותו אזור).
כעת נעניק לגיטימציה לכאב הפגיעה ולרגשות הנלווים אליו – הפגיעה כואבת!
וברגע זה נוכל לפנות לעצמנו (כמו שפונים לחבר.ה) עם מילות עידוד ונחמה ("את.ה חזק.ה, את.ה בטוח.ה).
חשבו, מה הייתם אומרים לחבר.ה יקר.ה במצב כזה?
באיזה טון היו נאמרות המילים?
את אותה נימה רכה ומעודדת – נפנה לעצמנו.
זוהי חמלה עצמית!
היכולת שלנו לתקף את הכאב של עצמנו ולהעניק נועם לב!
עכשיו, הסרט הסתיים ואנחנו חוזרים לעצמנו הבטוחים.
שם נוכל לשאול את עצמנו בעדינות – מה נוכל לעשות כעת כדי להתמלא באנרגיות טובות?
אולי לטייל, להכין לעצמכם משקה טעים, להיפגש עם חבר/ים?
מוזמנים לשתף אותי בתרגול? 🙂
בטיפ הבא נכיר את השלבים הבאים של סליחה בחמלה עצמית.
ובינתיים, תרגלו התבוננות סקרנית על אירועים שאולי עד היום נמנעתם מלהתבונן בהם, מפחד החשיפה לכאב. כעת עם חמלה עצמית ועם מבט הצופה (באולם הקולנוע) תוכלו לאפשר לעצמכם להיפתח בסקרנות, בעדינות ובחמלה לרגשות לא נעימות שעלולים לצוף.
זכרו לנהוג כלפי עצמכם כפי שהייתם נוהגים כלפי מישהו יקר – היו החבר.ה הכי טוב.ה של עצמכם!
הפתיחות לכאב מלמדת אותנו פתיחות גם לשמחה, מאותם דברים, קטנים כגדולים, שהחיים מזמנים לנו!
להתראות בחודש הבא בטיפ הבא!